זקנים, הזדקנות והאתגרים הנלווים בישראל

נתונים עדכניים מראים כי העולם כולו עומד בפני מהפך דמוגרפי: ירידה בפריון מצד אחד ועלייה בתוחלת החיים מצד שני. במדינות מסוימות, כגון יפן, המצב כה חמור עד כי האוכלוסייה היפנית עלולה להיעלם בשלב כלשהו.

בישראל הילודה עדיין בעלייה (בין המדינות הבודדות בעולם המערבי) ואין צורך לשוב ולציין עד כמה העלייה בתוחלת החיים היא אירוע משמעותי ודרמטי. מה שחשוב הוא לתת את השירותים המתאימים לשכבת גיל זו, שגדלה והולכת בחלוף העיתים.

אם פעם להגיע לגיל מאה היה "אישו", היום יש כ-10,000 בני 100 בישראל. דוקטור אבי ביצור, ראש לימודי גרונטולוגיה במכללת בית ברל ולשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים, אומר שצריך להגדיר מחדש את מאפייני האוכלוסייה המבוגרת בישראל, שכיום מונה 1.3 מיליון איש. עד 2035 המספר חזוי להגיע ל-1.8 מיליון, ועד 2065 – שלושה מיליון בני אדם. ביצור קורא לכך "צונאמי הזקנה".

הבעיה היא שכל מי שמגיע לגיל פרישה נכלל כיום בתוך קבוצה שנקראת "הגיל השלישי", בלי לשים לב להבדלים בצרכים בין שכבות גיל שונות בתוך הקבוצה הזו. לדוגמה, הצרכים של בני 100 (המהווים כמעט אחוז מבני הגיל השלישי) מטופלים בערך באותה צורה כמו הצרכים של בני 70.

לפיכך מציע דר' ביצור לחלק מחדש את אוכלוסיית המבוגרים לשתי קבוצות: הראשונה של בני 60 עד 80, וזאת מכיוון שהם יחסית דומים אחד לשני מבחינות קוגניטיביות, תרבותיות, ביולוגיות, תפישתיות ואחרות; והקבוצה השנייה תהיה בני 80 ומעלה, שתכונותיהם ויכולותיהם שונות בפער רחב מאלו של הקבוצה הראשונה.

לקבוצה הראשונה נקרא בני הגיל השלישי, ולקבוצה השנייה נקרא בני הגיל הרביעי. בצורה כזו נוכל לחוקק חוקים מדויקים יותר, שיתנו מענה התואם לצורכיה של כל קבוצת גיל.

לדוגמה – כמעט 17% מהקשישים מוגבלים בתפקודם בצורה כזו או אחרת (150,000 סובלים מירידה קוגניטיבית בשל דמנציה או אלצהיימר, וכל השאר סובלים מנכות פיזית או משולבת כלשהי). מוגבלויות אלו נפוצות יותר ככל שעולים בגיל, ומכאן ניכר כי יש לתת את המענה המדויק לכל אחת מהאוכלוסיות שהוגדרו על ידי דר' ביצור.

נכון להיום מעל 300,000 בני 65 ומעלה זכאים לגמלת סיעוד, המאפשרת להם לקבל שירותים שונים מהמדינה – כגון טיפול ביתי על ידי עובד זר או ישראלי, מרכז יום לקשיש וכן הלאה. כאן המקום לציין ש-96%-97% מבני הגיל השלישי מתגוררים בביתם, ורק מיעוט במוסדות לסוגיהם – זאת במטרה שלא לפגוע באורחות חייהם.

אומנם נראה כי בישראל נהוגה מדיניות של "הזדקנות במקום" (Aging in Place), המאפשרת למבוגרים להזדקן בביתם ובמסגרת הקהילה (במקום במוסדות); אך בפועל בישראל נהוג שהאחריות לטיפול בקשיש היא של המשפחה, והמדינה מספקת רק עזרה וסיוע משלים במקום תוכנית מוגדרת היטב. מתוך כך נגזר שבישראל אין גוף אחד שאחראי על פיתוח ויישום של מדיניות בנושאי זקנה; כל משרד ממשלתי קובע את ההנחיות הרלוונטיות בתחומי אחריותו.

בינתיים עשרות אלפי קשישים סיעודיים נסמכים בעיקר על בני משפחותיהם והמטפלים הצמודים, בהיעדר פתרונות מקיפים יותר מצד המדינה. ראיה אחת למצוקה הגדולה בתחום זה היא ריבוי קבוצות הפייסבוק שנפתחו לפני שנים מעטות, המאגדות עשרות אלפי חברים ש"מעבירים" מטפלים זרים אחד מהשני, מחוסר ברירה (לצד תלונות רבות על בירוקרטיה עיקשת, עובדים שבורחים לפתע ושאר בעיות).

ב-2017 הוגש לכנסת ישראל דוח המציג תוכניות לאומיות מוצלחות להתמודדות עם הזדקנות בשלוש מדינות בעולם (אירלנד, צ'כיה וסינגפור); זאת במטרה להשוות פתרונות ולהראות מה ניתן לעשות.

אין ספק שגורמים רבים במדינה מודעים לבעיית צונאמי הזקנה, ולאחרונה אף התכנס צוות מיוחד לביצוע רפורמה בנושא העובדים הזרים – אבל נכון להיום עדיין אין בישראל גוף אחד שאחראי על כל נושא הזקנה בכתובת אחת (מה שנקרא Case Manager). ד'ר ביצור טוען שזו תהיה קפיצה משמעותית ביכולת לפתור רבות מהבעיות, שאנו נתקלים בהן כיום באוכלוסיית הזקנים בישראל – כמו גם בעתיד.

מקורות נוספים:
https://www.mako.co.il/hix-nature/Article-813d2b553209d71026.htm
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4228978,00.html
https://www.beitberl.ac.il/about/odot/ma_kore/articles/pages/services.aspx

לקבלת ייעוץ בנושא זכויות מעסיק של עובדים זרים – פנו אלינו.