הממשל הפך את התאגידים לשומרי הסף של הסיעוד

אכן קל לשנוא את מי שלא יכול להתגונן. להטיח עלבונות וקיתונות של שנאה על קבוצה גדולה מאד של אנשים. עובדים סוציאליים ופקידי השמה עובדים יום ולילה, במצב בלתי אפשרי, כדי למצוא פתרונות למשפחות במצוקה.

עובדי התאגיד משרתים שלושה אדונים- שזה בפני עצמו מצב בלתי אפשרי:

אדון אחד הוא הממשל – התמ"ת הדורש עדכון ורישום, תיעוד ופירוט און ליין של כל שינוי אדמיניסטרטיבי במצבו של הקשיש המטופל, העובד הזר, הויזה, ההיתר והחוזה שלו, השכר שהוא משלם ומצבו הסוציו אקונומי. והממשל הוא אדון שמפקח ודורש לעמוד בלוח זמנים נוקשה.

אדון שני הוא המטופל ומשפחתו אשר מוצאים בתאגיד דלת פתוחה, אוזן קשבת יעוץ מקצועי והרבה תמיכה ועזרה מחד ומאידך כעס והתמרמרות על הטרטור (חידוש רישיון העסקה, תשלום ביטוח רפואי, תשלום תנאים סוציאליים) ובעיות שנגרמות בשל חוסר הרצון של העובדים הזרים להתאמץ. והאפשרות שהמדינה נותנת להם להיות בררניים מאד בבחירת המטופלים שלהם, לעזוב מטופלים קשים ולנצל מעל ומעבר את חופש הבחירה.

והאדון השלישי הם העובדים אשר אנשי התאגיד מטפחים, מעודדים ומפנים אותם למשפחות. והעובדים, הם מלכי הארץ מסתובבים ובוררים קובעים להגיע ו"מבריזים". אין שכר ואין עונש הם שליטי התחום.

וכל זאת תמורת 70 ש"ח (כולל מע"מ) לחודש!

נכון, כואב הלב על מצוקת המטופלים קשישים, חולים, נכים, וילדים בעלי צרכים מיוחדים, אבל התאגידים אשר המדינה הגדירה כמתווכים ומפקחים על ההסדרים שהיא קבעה בשטח אינם האויב.